משואה נוראה לתקומה 

אלוהים אחד, ובני אדם? / מוטי לקסמן, בין יום הזיכרון לשואה ליום העצמאות, תשע"ב [1].

הכל היה בהתחלה

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" [2]. "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" [3].

"בגיל צעיר איבדתי שיניים. וגם על הסוגרים לא שלטתי. מישהו היה צועק עלי, ישר הייתי רץ לאמא עם מכנסיים מלאים. אני זוכר שבכיתה א' קיבלתי שלילי בציור וכל כך לקחתי ללב, שמיד הכל נזל מכל הכיוונים" [4], מספר ואשקינל רומואלד, המכונה רומק, בקיצור.

מדוע?

רומק הרי האמין שהעולם נברא בטוב!

אכן, בנצרות [5] גם באיסלם [6] זו אחת מהנחות היסוד לאמונה.

רומק ואשקינל

למרות האמונה רומק פחד, "תמיד מאוד פחדתי מיהודים, מסיבות דתיות, בגלל שהם הרגו את ישו ואני הייתי עם ישו ביחסים מאוד קרובים. היתה בינינו סימביוזה של סבל וכאב" [7].

ובכל זאת, רומק היה בטוח, "מה-ראשית כל-המצות, ויען ישוע הראשנה הלא היא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" [8].

יחודו של בורא עולם הוא נקודת מוצא ביהדות [9], גם באיסלם [10].  

אלוה אחד, והוא יחיד.

אז למה, כך מספר רומק, "הוא היה בערך בן חמש. [...] "כבר התחיל להחשיך ואני חזרתי הביתה עם הפרה שקיבלנו מאונר"א. מהצד השני של הרחוב עמדו שני ג'נטלמנים, כבר ספוגים אלכוהול כהוגן, ואני שמעתי 'יהודון ממזר'. לא הבנתי שזה מכוון אלי, אבל כשהסתכלתי אליהם ראיתי שהם מקללים אותי. רצתי מיד הביתה, התמלאתי בפחד וגם במכנסיים ולא הצלחתי לגמגם כלום עד שבסוף אמרתי שקיללו אותי והשאלה הראשונה שלי היתה: 'אמא, מה זה יהודי ולמה קוראים לי ממזר?' [...] אמא שלי לא ענתה. היא רק חיבקה אותי והרגשתי שהיא בוכה, מאוד בוכה [11]."

אלוהים אחד ויחיד, גם ברא את העולם בטוב.

רומק למד, "לימודי הכמורה תרמו מאוד לביטחונו האישי. הוא הפסיק לפחד מיהודים אחרי שהשתכנע, בעקבות טקסטים שקרא, שלא הם הרגו את ישו [12]."

והנה, "באחד מימי ראשון בא אביו לבקר אותו. "הוא היה מאוד רציני ולא חייך [...] אחרי ארוחת צהריים הלכנו לכנסייה והוא כרע ברך, התפלל ופרץ בבכי. מאוד התרגשתי ושאלתי למה הוא בוכה, ביקשתי שיגיד לי אם עשיתי משהו רע. הוא אמר: 'לא עשית שום דבר רע, אבל גם לא שום דבר טוב. החיים שלך יהיו מאוד קשים'. ביום חמישי של אותו שבוע הוא מת. קיבל התקף לב בגיל 52. התגובה הראשונה שלי היתה שהרגתי את אבא שלי. זה מה שאמרתי לאמי. סיפרתי למנהל הסמינר ואמרתי שאני רוצה לעזוב, אז הוא הציע לחכות חודש ורק אז להחליט. אחרי חודש לא עזבתי כי חשבתי שאני חייב להישאר דווקא בגלל אבא שלי, כדי לקדש את שמו [13]."

ורומק נהיה לכומר, גם מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה בלובלין, פולין, לאחר שלמד והשלים דוקטורט באוניברסיטת סורבון בפאריס.

רק אז הוא גילה תגלית חשובה.

מספר רומק, "באחד בנובמבר 1968, ביום כל הקדושים, הלכתי לבית קברות. נכנסתי לחלקה של חיילים רוסים ושם היה כתוב שהם מתו בין 1941 ל-1945. שאלתי את עצמי: הרי המלחמה התחילה ב-1939, מדוע כאן כתוב 1941? חזרתי לאוניברסיטה, כבר הייתי מרצה לפילוסופיה, ואמרתי לחבר, מרצה להיסטוריה, שיעזור לי להבין כי יש לי חור בהשכלה. הוא הסתכל עלי ושאל אם שמעתי על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. לא ידעתי על מה הוא מדבר. הוא אמר שאני כנראה באמת טיפש ונתן לי ספר של היסטוריה פולנית. קראתי את זה כל הלילה ובכיתי [14]."

למה בכה הכומר הפולני?

כך נודע לרומק, לראשונה, על השמדת העם היהודי.

הוא מספר, "אף אחד לא דיבר על זה, לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון וגם לא בסמינר לכמורה ואחר כך גם באוניברסיטה הקתולית בלובלין, שם למדתי פילוסופיה. דובר על זה שאנשים מתו במלחמה, אבל לא שהשמידו יהודים רק מפני שהיו יהודים[15]."

רק באותה עת, בחודש נובמבר 1968, נודע לו שהשמידו יהודים רק בגלל שהם יהודים.

תגלית זו וזיכרונות הילדות שלו הביאו אותו לכך ש"פעם בשנת 1975, הוא התחיל, בעדינות ובזהירות, לשאול את האמא שלו על תקופת המלחמה. היא סירבה לשתף פעולה. הוא מספר, "יום אחד הקראתי לה טקסטים של יהודים שסיפרו על שנות המלחמה. היא התחילה לבכות ואני שאלתי אותה: 'תגידי, אני יהודי?' היא שאלה: 'האם אני לא אוהבת אותך מספיק?' ואני ברחתי מהחדר כדי שלא תראה שאני בוכה. כשחזרתי היא אמרה שלא רוצה לשמוע יותר על יהודים.

"במשך שלוש שנים ניהל רומק עם אמו משחק של חתול ועכבר. הוא שואל והיא בורחת. עד שב-23 בפברואר 1978 המשחק נגמר. וקסלר קורא ליום הזה יום ההולדת השני שלו. "שאלתי אותה מי היו התושבים שגרו בעיירה שלנו בליטא. העיירה היתה שטעטעל ורובה של האוכלוסייה היתה יהודית. היא התחילה למנות כל מיני לאומים, אבל לא הזכירה יהודים. שאלתי אותה: 'ויהודים?' והיא פרצה בבכי. לקחתי את שתי ידיה ואמרתי: 'הגיע הזמן. אלה החיים שלי, החיים היחידים שיש לי וזכותי לדעת את האמת. אני לא אוהב אותך בגלל זה פחות'. ואז אמי סיפרה לי [16]."

כך נודעה לו האמת.

"לילה אחד, בסוף החורף של 1943, דפקה אשה צעירה ומבוהלת בחלון ביתה של משפחת ואשקינל ב-Stare Swieciany, עיירה קטנה השוכנת לא הרחק מווילנה, שהיתה שייכת אז לפולין. הצעירה מסרה בחיפזון לאמיליה ואשקינל צרור קטן עטוף היטב. בצרור היה תינוק בן כמה ימים. לאותו לילה קדמו כמה פגישות חשאיות בין אמיליה ובתיה, אמו הצעירה של התינוק. אמיליה לא יכלה ללדת [...] ובתיה, שידעה שגזר דינה כבר נכתב, רצתה להציל את בנה בכל מחיר.

אמיליה פחדה לקחת תינוק יהודי. היא אמרה לאמו של התינוק שאם המעשה יתגלה יהרגו אותה. האם אמרה לאמיליה: "הרי גברתי מאמינה בישו. הצילי את הילד הזה, שהוא יהודי כמו ישו, וכשיגדל הוא יהיה כומר ומורה". אמיליה היססה, חששה מאוד. הסכימה רק לאחר שאימצה את הפעוט אל לבה. בתיה לחשה לה את שמו של התינוק ונעלמה בחשיכה."

עוד סיפרה בבכי רב, "שאביו היה חייט מאוד טוב ובגלל זה הגרמנים לא הרגו אותו מיד בהתחלה, כי הוא עבד בשבילם. היא אמרה גם שבבית הסתובב עוד ילד קטן שקראו לו שמואל, ושכל המשפחה מצאה את עצמה בגטו וילנה ומשם הועברו האם והילד לגיא ההריגה בפונאר והאב למחנה ההשמדה שטוטהוף". אמיליה נפטרה ב-1989 וב-1995 היא ובעלה הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם [17]."

והאלוהים אחד ויחיד הוא בעיני היהודים, הנוצרים והמוסלמים.

ואשקינל רומואלד הוא וכסלר יעקב

רומק גילה כי שמו המקורי הוא יעקב וקסלר. "האם הוא יהודי או נוצרי? האם רומק יעקב הוא פולני או ישראלי? האם וכסלר הוא דתי או חילוני? האם הכומר היהודי מקבל את ישו כמושיעו או לא?"

"קשה להאמין, אבל זהו יעקב וכסלר.

כן, הוא כומר קתולי, אבל הוא גם יהודי שלפני שנתיים וחצי עלה לישראל. 34 שנים מאוחר מדי."

אמנם משרד הפנים, פה בישראל, נצמד לפורמליסטיקה יבשה: "מבדיקת פרטי המקרה עולה כי חוק השבות אינו חל על רומק. על אף עובדה זו התקבלה ברשות האוכלוסין וההגירה, מתוך שיקול דעת הגיוני ולאור מכלול הנסיבות המיוחדות, החלטה לאשר לו מעמד של תושב ארעי. מעמד זה מקנה למר ואשקינל את כל הזכויות בישראל ואין לו כל קשר לרישיון ישיבה הניתן לאנשי דת בישראל".

רומק  ואשקינל קיבל בינתיים מעמד של תושב קבע ומצא עבודה בארכיון יד ושם. הוא מאוד מרוצה ממה שהוא עושה: מקבל מסמכים ראשוניים, קורא אותם ומקטלג. "קיבלתי חלון, כמו עליסה בארץ הפלאות, שדרכו אני יכול לקרוא על דברים שלא היה לי מושג עליהם [18]."

רומן ואשקינל הוא יעקב וכסלר מאוד מרוצה.

ואלוהים הוא אחד ויחיד, בכתבי היהודים, הנוצרים והמוסלמים.

רומן-יעקב מרוצה.

אני לא.

לא לאלימות בעד שלום

הרי למרות שאלוהים הוא אחד ויחיד, בכתבי היהודים, הנוצרים והמוסלמים; בתיה, אמו הורתו של הילד נאלצה, כדי להציל את חייו מנוצרים, "להפקידו" בידי נוצרייה רחומה.

למרות שיהודים, נוצרים ומוסלמים מאמינים שאלוהים הוא אחד ויחיד, הרי נוצרים, מוסלמים גם יהודים פוגעים אלה באלה, נלחמים אלה באלה, והורגים אלה באלה.

איך זה יתכן, כאשר אלוהים הוא אחד ויחיד?

אולי מאמינים רבים באמונות השונות מתעלמים או לא מבחינים, במה שכתוב  בכתבי הקודש ואינם מפנימים שאלוהים אחד הוא ויחיד???

אני בטוח שהכרזת מנחם בגין בטקס חתימת השלום בין ישראל למצריים,

"No more war, no more bloodshed, no more attacks"[19]

לא הייתה טקסית בלבד, בגין האמין בכך.

האם לא הגיע העת, לא להסתפק בשירה המרגשת, "לכן, רק שירו שיר לשלום / אל תלחשו תפילה / מוטב תשירו שיר לשלום / בצעקה גדולה. // שאו עיניים בתקווה, / לא דרך כוונות / שירו שיר לאהבה / ולא למלחמות. // אל תגידו יום יבוא - / הביאו את היום! /  כי לא חלום הוא / ובכל הכיכרות / הריעו לשלום! [20]"

אלא, ברוח זו, ובאמונה שאלוהים הוא אחד ויחיד, להעיז ולצעוד יחד בצעדים איתנים נגד אלימות ובעד שלום אמת?

<><><> 

הארות ומראה מקום

1. בעקבות, אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", הארץ סוף שבוע 12/04/2012, עמ' 38–42.

2. בראשית א, א.

3. בראשית א, לא.

4. אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", שם.

5. "למה-זה תשאלני על-הטוב, אין-טוב כי אם-אחד הוא האלהים" (הבשורה אשר למתתיהו יט, 17, הברית החדשה, העתקה חדשה מלשון יון ללשון עברי מאת יצחק זאלקינסאן, לונדון, עמ' 42).

6. "אין אלוה מבלעדיו, הרחמן והרחום" (הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, תל אביב 2005, עמ' 21).

7. אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", שם.

8. הבשורה אשר למרקוס יא, 28-29, הברית החדשה, העתקה חדשה מלשון יון ללשון עברי מאת יצחק זאלקינסאן, לונדון, עמ' 95).

9. מכאן ברור הוא "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד).

10. "אלוהים,  אין אלוה מבלעדיו, החי והקיים [...] דבר לא ייסתר ממנו בארץ ולא בשמים [...] ואין אלוה מבלעדיו, האדיר והחכם" (הקוראן, תרגם מערבית אורי רובין, תל אביב 2005, עמ' 43).

11. אביבה לורי,"להתאהב בכנסיה, להפוך לכומר ולגלות שאתה יהודי", שם.

12. שם, שם.

13. שם, שם.

14. שם, שם.

15. שם, שם.

16. שם, שם.

17. שם, שם.

18. שם, שם.

19. "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד התקפות."

20. יענקלה רוטבליט, שיר לשלום.